בנם של מרים-אירמה ואלחנן-היינר פרוידנברגר. נולד ביום י"א בתשרי תרפ"ז (19.9.1926) בגרמניה. אח צעיר ליעקב.

שרגא פאול פיליפ גדל והתחנך בעיר וירצבורג שבגרמניה. החל ללמוד בבית הספר היסודי "ריטון".

עם עליית השלטון הנאצי לשלטון בשנת 1933 חל שינוי לרעה ביחסם של הגרמנים ליהודים, והוא ומשפחתו חשו זאת על בשרם. למשל בצילום קבוצתי בכיתה הונחה להצטלם בגבו אל העדשה בשל היותו יהודי. יום אחד קיבל האב התרעה מחבר ילדות שלו שֶמונה למפקד המשטרה, על הגעת נציגי גסטפו (המשטרה החשאית) לביתם. בעקבות זאת עברו הארבעה לעיר ברלין, ומשם, בשנת 1935, עלו לפלשתינה-ארץ ישראל בגל העלייה החמישי. תחילה גרו בנהריה, מקום מגוריו של אחד הדודים, ולאחר מכן הקימו את ביתם בקריית ביאליק.

שרגא למד ביישובו בבית הספר "הצריף" עד כיתה ח'. בנעוריו נרשם ללימודי ערב בבית הספר התיכון "קריית ביאליק", משום שהמצב הכלכלי הקשה של משפחתו אילץ אותו לעבוד בשעות הבוקר, במקביל ללימודיו. הוא עבד בבתי הזיקוק במפרץ חיפה.

בשלהי מלחמת העולם השנייה התגייס לשורות הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי וצבר בה ניסיון צבאי.

ביום 30.12.1947, בהיותו בן תשע-עשרה, היה עד לטבח בבתי הזיקוק בעת עבודתו. הוא הצליח להינצל, אך שלושים ותשעה פועלים יהודים נרצחו.

כמו רבים מחבריו הצטרף בתחושת שליחות לארגון "ההגנה". במסגרתו לחם בימי מלחמת העצמאות, ועם קום המדינה ביום ה' באייר תש"ח, 14.5.1948, הפך הארגון לצבא ההגנה לישראל.

בשלהי אוקטובר 1948 השתתף עם יחידתו במבצע "חירם" בחזית הצפון כסגן מפקד פלוגה. הם לחמו יומם וליל מצוידים בתחמושת דלה מאוד. באחד הניסיונות להגיע לקיבוץ יחיעם הנצור מכיוון כפר תרשיחא, נתקלו במארב מטווח קצר. אחד הלוחמים נפצע וקרא לעזרה, ושרגא חש לחבוש אותו. בזמן הטיפול בפצוע נפגע הוא עצמו קשה מאוד בבטנו, בחזהו ובעמוד השדרה מצרור יריות. הפצוע השני הצליח לקום על רגליו ולהימלט, ועל כן נותר שרגא לבדו בשטח, שומע את האויב מתקרב. לאחר שעלה בידו להוציא רימון יד מהחגור, לא נותר בו די כוח לשלוף את הנצרה.

ברגע האחרון חולץ, ואף שחשבו שאפסו הסיכויים להצילו, ניצלו חייו בנס. לאחר האשפוז, הטיפול המורכב והשיקום, הוכר כנכה צה"ל. מאז נעזר במקל הליכה וסבל מבעיות רפואיות רבות.

בשנת 1949 עִבְרת את שמו מפרוידנברגר להר-גיל. הוא נרשם ללימודים בסמינר הקיבוצים בתל אביב ולמד הוראת ספרות. בתום לימודיו החל את דרכו כמורה בעיר, ולאחר מכן חזר לקריית ביאליק ולימד שם.

בשנות החמישים נישא לשולמית. שני בנים נולדו לבני הזוג – גיל ואמיר. בימים שלפני לידת אמיר ואחריה היה שרגא מאושפז במצב קשה אך רצה לנכוח בברית המילה, ולכן חמק מבית החולים ביום זה והגיע לאירוע.

כעבור שלוש-עשרה שנים נפרד מרעייתו. אף שהבנים כבר לא גרו עימו, הוא בילה עימם, והיחסים ביניהם התהדקו.

בד בבד עם היותו מורה החל לעבוד כעיתונאי. מראשית שנות החמישים כתב עבור השבועון "העולם הזה". העורך אורי אבנרי העיד על היותו עיתונאי מעולה. לאחר מכן כתב ב"דבר השבוע" ובחלוף השנים החל לעבוד ביומון "מעריב" בתפקיד כתב לענייני תרבות ואומנות.

בחודש מאי 1967, ב"תקופת ההמתנה" שלפני מלחמת ששת הימים, היות שלא גויס למילואים בשל פציעתו, החל לכתוב ספרוני בדיחות להעלאת המורל עם חברו אורי סלע. הספרונים הופצו בכל הארץ ובהמשך לוקטו לספר "אוצר הבדיחה הפוליטית" בהוצאת אותפז.

בעבודתו העיתונאית בין היתר זכה לסקר את הביקור ההיסטורי של ראש הממשלה מנחם בגין במצרים בשנת 1979, ובהמשך מונה לתפקידי סופר "מעריב" ועורך המהדורה הנשלחת לקוראים שמעבר לים. כן שימש כתב לענייני המזרח התיכון בעיתונים של גרמניה, אוסטריה, שווייץ ולוקסמבורג, ובמסגרת זו התמקד בדיווח על הסכסוכים באזורנו ועל מאמצי השלום.

בערבי שבת לא ויתר על אירוח חברים מהחברה הגבוהה לארוחת שבת במעין "סלון אינטלקטואלי". במפגשים אלה בלטה השקפת עולמו ההומניסטית.

בתום שלושים שנות עבודה ב"מעריב" פרש לגמלאות והחל לעמול על כתיבה בגרמנית בנושאי יהדות וישראל. בששת ספריו, שיצאו לאור בגרמניה ונחלו שם הצלחה, כתב בין היתר על ילדותו בווירצבורג ובקריית ביאליק. כן כתב סיפורים קצרים בקובץ שנקרא "קפה פרוידנברגר". מדי שנה הרצה בפסטיבל התרבות היהודית בחבל הריין, ערך סיורי הרצאות רבים ברחבי גרמניה והרצה בפני תלמידים בבתי ספר. כן הצטרף שם ללהקת כליזמרים. "אי אפשר לנהל את המלחמה נגד גרמניה עד דור רביעי", הסביר את שובו למכורתו.

בנובמבר 1997 פגש שרגא בסמינר בהרי הרץ, לשם הוזמן כעיתונאי, את המורה הגרמנייה אורסולה (אולה) גסנר. בין השניים נרקם סיפור אהבה, הם הרבו לבלות יחד וב-1999 אולה עברה לגור בביתו בתל אביב, שם חיו ועבדו יחד כסופרים עד מותו.

בני הזוג טיילו בגרמניה מדי שנה , כן העלו מופעים ספרותיים-מוזיקליים ברחבי המדינה. שרגא, סיפרה אולה, גילה חיוניות רבה במופעים אלו, שתרמו להתמודדותו עם מצבו הבריאותי.

במהלך חייו התאשפז פעמים רבות, עבר אינספור טיפולים רפואיים, בהם דיאליזה והשתלת כליה, בשל סיבוכי הפציעה, התעוור בעין אחת ולקה בהתקפי לב. עם זאת מיאן להשלים עם היותו נכה, סירב לקבל עזרה, דחה את קצבת הנכות ממשרד הביטחון ואת השילומים מגרמניה והעדיף להתפרנס בכוחות עצמו. למרות הכול, ואולי דווקא בגלל מה שעבר, היה שרגא אדם בעל תאווה עזה לחיים ומשולל פחד. בסרט "הכישרון לחיות" שביים בנו אמיר ומספר את סיפור חייו, אמר: "בן אדם צריך לחיות, לא רק להיות". הסרט ניתן לצפייה באתר "יוטיוב".

שרגא נפטר בהיותו בעיר הולדתו וירצבורג יום אחרי יום הולדתו, לצידו בת זוגו והוא מוקף כהרגלו בחברים, באוכל טוב וביין משובח.

שרגא הר-גיל נפטר ביום ב' בתשרי תש"ע (20.9.2009). בן שמונים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ יקום. הותיר שני בנים ונכדים, ובת זוג.

ב"ויקיפדיה" הועלה ערך על שרגא, חייו וכתביו.